Tzfia Dgani

This series of works, organized as one system, asks to follow the methodology developped by David Cohen, more widely known as "the monk rabbi" (born 1887).

 

the monk rabbi was thus named for his asceticism: He did not cut his hair, eat grapes or drink wine, and avoided the impurity of the dead. He understood his asceticism as a step towards prophecy. He may have practiced towards prophecy when he recluded himself in the Judean desert in the 1920's.

 

In his enigmatic book "the voice of prophecy", he presented the main principles of the "logic of the Hebraic hearing", a conscious mechanism which the monk rabbi notes and signifies throughout the the history of Greek Philosophy and Jewish writing. This surprising outlook, fusing together religion and philosophy, fits the hybridist character of David Cohen: A rabbi who is also a monk and a philosopher, a student at the Volozin and Slovodka Yeshivas and a Ph.D candidate in Philosophy at the University of Basel.

 

The book is written in short, concise paragraphs, set one next to the other as an installation, without an apparent logical explanation or connection. It is an analogous structure in which a resemblance appears between paragraphs distinct from each other. It seems that the rabbi monk attempted to express his philosophical approach in his style of writing. He tried to speak the think rather than speak about the thing.

 

"The logic of the Hebraic hearing" is a way of experiencing the world which prefers hearing over seeing. The rabbi monk's writings focus on language, its form and its influence on perception. (Not unlike other theorists of language such as Witgenstein, Cassirer and Chmosky). David Cohen attempted to write the language and not speak about it.

 

In this group of images I tried to "operate" the rabbi monk's philosophy over his own image as an object.

 

 

סדרת עבודות זו, המאורגנות כמערכת אחת, מבקשת לעקוב אחר המתודולוגיה שפיתח דוד הכהן, או בשמו הידוע יותר, 'הרב הנזיר' (1887).

הרב הנזיר נקרא כך משום שגזר על עצמו מנהגי נזירות יהודיים: לא גילח את שיער ראשו, לא אכל ענבים או שתה יין, לא נטמא בטומאת מת. את נזירותו הבין כשלב הכנה לקבלת נבואה. יתכן שתרגל את הנבואה באופן מעשי כאשר שהה לפרקים במדבר יהודה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

בספרו החידתי 'קול הנבואה', הוא מביא את עיקרי שיטת 'ההגיון העברי השמעי'; מנגנון הכרתי שהרב הנזיר מצביע עליו ומסמן אותו לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה היוונית והכתבים היהודיים. התבוננות מפתיעה זו, המכנסת בכפיפה אחת את הדת והפילוסופיה, מתאימה לדמותו ההיברידית של דוד הכהן: רב שהוא גם נזיר וגם פילוסוף; בוגר ישיבות וולוז'ין וסלובודקה, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בזל.

הספר כתוב פסקאות קצרות ותמציתיות, המונחות אחת לצד השניה כאינסטליישן, ללא מילות הסבר או קישור לוגי. זהו מבנה אנלוגי, המקיים קשרי דומות ושוני בין פסקאות מובדלות, הרמטיות, בעלות היגיון פנימי נפרד. דומה שמבנה זה נבחר, מכיוון שהרב הנזיר ביקש לגלם את משנתו הפילוסופית באופן הכתיבה שלו: הוא ביקש ליצר מערכת הגותית\פילוסופית שפועלת באותו אופן שאותו היא מנסחת ומתארת: לא לדבר על הדבר אלא להגיד אותו.

ה'הגיון העברי השמעי' הוא אופן קליטה של העולם, שמעדיף את השמיעה על ההתבוננות. משנתו של הרב הנזיר מתייחסת לשפה, לצורת השפה, ולהשפעתה על תפיסת העולם. (בכך הוא מצטרף לקבוצת הוגים כויטגנשטיין, קסירר ואף חומסקי, שהגותם נסובה על נושא זה). דוד הכהן ביקש לכתוב את השפה ולא לדבר עליה; להקדים את העולם לשפה ולא את השפה לעולם.

בקבוצת דימויים אלו ניסיתי 'להפעיל' את משנתו ההכרתית על דמותו של הרב הנזיר כמושא התייחסות.